החיסכון הפנסיוני הינו מכשיר פיננסי בעל יתרונות על פני מכשירי חיסכון אחרים, כמו הטבות מס מאת המדינה למי שפודה זאת לאחר גיל הפרישה, וככלל החוק קובע כי המעסיק לוקח חלק נכבד בהפקדות אלו אל מול הסכום שישלם השכיר. לעומת זאת, המכשירים הפיננסים האחרים לחיסכון גובים דמי ניהול גבוהים יחסית, לרוב אין שקיפות כפי הרצוי, ולא תמיד מודעים לכל המוצרים או לכל המכשירים הפיננסיים שיכולים להיות יותר יעילים למעשה. כאן נוספות נקודות למחשבה בנוגע לפנסיה שלכם ואיך לקבל אותה במשכורת.
שלושת הקבוצות
ישנן שלוש קבוצות, מתוכן שתיים שאינן יכולות לקבל את הפקדת הפנסיה כתוספת לשכר. שתי הקבוצות הללו הן עובדי המדינה שמהווים קרוב ל- 30% מכוח העובדים במשק, ואילו השניה – בעלי הסכם קיבוצי מטעם מקום עבודתם – אלו מהווים כ- 40% מכוח העובדים במשק. הקבוצה השלישית יכולה לקבל את המרכיב הזה כתוספת שכר, והיא קבוצת עובדים במגזר הציבורי שבו המעסיק משתף פעולה עם העובד בנושא.
בעיות ברות פיתרון
המדינה מעניקה זיכוי מס לעובדים שבוחרים בתוכנית פנסיונית. במידה ואין לעובד תוכנית פנסיונית שכזו, המעסיק יכול להפקיד חלק מהסכום שיקבל את זיכוי המס במלואו ואת היתרה כתוספת שכר לעובד. באותה מידה ניתן להפקיד את היתרה בקופה אישית לצורך פיצויים שאותם יקבל העובד אילו התפטר מרצונו למשל.
בעיות שנותרות בגדר מחלוקת ללא פיתרון
אילו עוברים להפקיד את כספי הפנסיה כתוספת שכר, העובד ישלם מס בגובה שולי של השכר, ישלם מס על רווחי הון – רק על התוספת של רווחי ההון בחיסכון פנסיוני, יקבל רצף קצבה על כל שנת עבודה – במידה והסכום נמוך ישולם מס נמוך במיוחד. ישנו גם עניין של "שחרור" – עבור עובד שאינו מצוי בתוכנית פנסיונית – לא תהיה לו תכונת "שחרור" – הפנסיה בגיל פרישה תיפגע במידה והיה בה שימוש בגין אובדן כושר עבודה.