האג"ח הוא כלי להשקעות, וכדי להבין כיצד להשתמש בו, חשוב להעמיק במשמעותו של אותו הכלי. אגרות חוב (אג"ח), כלומר – החוב מכוון ללווה – והוא מתחייב לשלם אותו באמצעות אותה אג"ח, בפרק זמן קצוב מראש. בדרך כלל האג"ח תשלם למלווים את הריבית התקופתית ואת החזר הקרן עם סיום תקופת ה"הלוואה", כשהלווים הם מוסדות פרטיים ומשקיעים. ההמחשה יכולה להראות כי כל חברה שמעוננת במימון פרויקט יכולה להנפיק אגרות חוב בסכום מסוים, אשר יש עליו ריבית שנתית של כמה אחוזים – אותה תרוויח. בסיום תקופה רב – שנתית, תקבל בנוסף לריבית גם תשלום על הקרן.
מי הוא המנפיק של אג"ח?
המנפיק יכול לקבוע חתך מיון מסוים לאגרות חוב. ישנן אג"ח שהמדינה הנפיקה, ישנן אג"ח קונצרניות שחברות ינפיקו וישנן אג"ח מוניציפאליות שהרשויות המקומיות מנפיקות. מחיר האג"ח נסגר לרוב במכרז אשר החברה מקיימת באמצעות חברות לחיתום, אשר תפקידן להעריך את הסיכונים השונים שבתמחור. התנאים לאותן אגרות משתנים בכל חברה מחדש.
הצמדה של אגרות חוב לגורמים שונים
נהוג להצמיד אגרות חוב לגורם שישמור על הערך היחסי הריאלי. על כן מצמידים אותן למדד כל שהוא, כמו מדד מחירים לצרכן, או למט"ח – ההצמדה לדולר ולאירו היא הנפוצה ביותר. מדובר בסוג של "כמעט ביטוח" לאגרות החוב, כדי למזער את ההשפעות של השינויים בשער חליפין או השפעות שעלולות להיות לשנה עם אינפלציה גבוהה למדי.
תשואת אג"ח
מחלקים את התשואה של האג"J לשניים: פדיון (מחיר המכירה) אשר חסר את מחיר הקנייה ואת התזרימים של הריבית (קופונים). התשואה הינה היעד העיקרי שאליו חותרים המשקיעים, ומודדים אותו באמצעות שיעור תשואה לפדיון, כלומר – אותו תקבול ריאלי אחת ממוצע שנתי של המשקיע. התנאי הוא להחזיק את האג"ח עד לפדיונן, ולמחזר את אותו קופון על פי תנאים זהים.